טור דעה- לבנות מגדלים גם בפריפריה

דווקא כמשרד אדריכלים תל אביבי ותיק, ובעל תפיסה חברתית מובהקת, אני מוטרד בכל פעם מחדש כשאני יוצא לבדוק פרוייקטים מחוץ ל"מדינת תל אביב". אמנם יש לנו ארץ מדהימה מבחינת נוף אנושי וטבע, אולם כל נושא התכנון העירוני, האזורי, שלא לדבר על המדינה כולה, זקוק לרענון, אולי אף טלטלה ותכנון מחדש שיכלול בתוכו אדריכלות הרבה יותר יצירתית ומעניינת, גם בפריפריה של הנגב והגליל, זאת כולל בניית מגדלים ושימושים מעורבים, מגורים, תעסוקה, מסחר ותיירות.

תזכורת קטנה: כשהוקמה מדינת ישראל ב-1948, התגוררו בה בסך הכל כ-650 אלף נפשות. כיום, 71 שנה אחרי, מתגוררים בה כ-9 מיליון, פי 15 יותר, רובם ככולם על אותו תא שטח מצומצם של פחות מ-10 אלפים קמ"ר, המשתרע מבאר שבע ודימונה בדרום ועד לגליל העליון בואכה קרית שמונה ומטולה בצפון.

מדובר, אדגיש, לא רק בתוספת אוכלוסייה כמעט חסרת תקדים, אלא גם בשימושים למסחר, תעשייה, משרדים, קניונים, פארקים לוגיסטים וכו', בהיקפים הגדולים במאות מונים לעומת מה שהיו עם קום המדינה. זה כאילו לקחת מדינת עולם שלישי, משהו דוגמת בנגלה דש, ולהפוך אותה תוך כמה עשרות שנים למעצמה כלכלית, חברה ב-oecd.

התפתחות מואצת ולא מבוקרת זו יצרה עם השנים ערב רב של סגנונות ווריאנטים, ספק אדריכלים, ספק פתרונות מאולתרים שנולדו בתוקף צו השעה. דוגמה מובהקת לכך הינן עשרות עיירות פיתוח שהוקמו כ"משלטים" במיקומים ריקים ומרוחקים, אולם בעלי משמעות לאומית, אסטרטגית בנגב ובגליל, רובן ככולן עם תפיסה שבלונית ומונוטונית של תכנון מהיר וחסר מחשבה ובנייה לרוחב של שיכונים ב"שיטת התותח".

העובדה שתל אביב נחשבת ל"עיר עולם", הבירה הכלכלית של ישראל, ומרכז תרבות, אדריכלות וחברה ראשון במעלה, ולעומתה ערים ומקומות המרוחקים ממנה מרחק שעה נסיעה בלבד, נראים כמו "סוף העולם שמאלה", גם אחרי פרוייקט שיקום השכונות ואחרי שהוקמו ומוקמות בהם שכונות חדשות, איננה לטעמי "צו גורל". חישוב מסלול מחדש ושינוי תכנוני, יהפכו גם מקומות אלה ל"מיני תל אביב", תרתי משמע.

הטעות הגדולה החלה ב-1951, כשראש הממשלה דוד בן גוריון מינה את אדריכל אריה שרון לשרטט תכנית מתאר ארצית. תכנית שרון, יותר מאשר התייחסה לצרכים והיעדים של אזורי הפיתוח החדשים בפריפריה הריקה, אימצה את היעדים הבטחוניים והלאומיים שהתוו לה על ידי בן גוריון. עיירות קטנות, מקרית שמונה בצפון ועד לדימונה וירוחם בדרום, נבנו על מנת למלא את המקומות הריקים, זאת ללא תשומת לב לצרכים האמיתיים של האוכלוסיה שהגיעה אליהם, רובה ככולה עולים חדשים.

כל הניסיונות לתקן את המעוות, כולל תמא 35 וישראל 2020 בשנות ה-90 של המאה שעברה, הקצינו באופן פרדוקסלי את הבעייה, ובמקום שישדרגו את הפריפריה ויקרבו אותה ל"מדינת תל אביב", רק החריפו את המצב. דוגמא יוצאת מן הכלל, המלמדת על הכלל, הינה העיר באר שבע שעולה בשנים האחרונות על דרך המלך, הרבה מאוד בזכות מנהיגות של ראש עיר אמיץ ויוצא דופן.

על כן דווקא היום, כשמתרחשת בנייה כל כל כך אינטנסיבית בפריפריה, ושהופכת את העיירות הקטנות, לערים בינוניות ואפילו גדולות במספר תושביהן, זוהי הזדמנות פז להביא אליהן את מקצת הבשורה התל אביבית. אדגיש גם כי הצפי שכמות האוכלוסיה בישראל תוכפל עד 2050 לכ-16-18 מיליון תושבים, וגוש דן כורע כבר היום תחת הנטל, מחייבת לא רק פיזור אוכלוסיה לפריפריה, אלא גם מירכוז שלה(!) בערים גדולות וחזקות שיתפתחו במהלך השנים הבאות, הן בכמות והן באיכות. איכות כלכלית, תרבותית, חברתית, תכנונית ואדריכלית. להלן המלצותי:

ראשית, לא לפחד מבניית מגדלים במרכזים העירוניים של אותן ערים בפריפריה. מגדלים אלה, בדומה לאלה שנבנים כיום בתל אביב, אמורים להיות בעלי שימושים מעורבים, כלומר מגורים, משרדים, מסחר, פנאי וגם מלונאות, שכן פיתוח תיירות, כולל תיירות עיסקית, מהווה הכרח בל יגונה לפיתוח מקומות אלה, כמקובל בפריפריה של כל מדינות העולם המערבי.

שנית, על מנת להביא אליהן את האוכלוסיות האיכותיות והחזקות ביותר, שומה על ראשי הערים ומקבלי ההחלטות, לקדם, בנוסף לפתרונות הדיור, גם פתרונות תעסוקה, תשתיות ותחבורה, וברמה הכוללת והאפקטיבית ביותר. למשל, ממש לא די בתכנית "אשכולות התעסוקה" שאימצה לאחרונה הממשלה, ושומה עליה לפתח מטרופולינים תעסוקתיים גדולים, כולל הייטק וסייבר, הן בצפון הארץ והן בדרומה.

ולגבי התחבורה: עם כל הכבוד לכביש "חוצה ישראל" ופיתוח הרכבת, ממש לא די בכך. יש לייצר מארג כולל של תחבורה ציבורית מהירה ויעילה המשלבת בתוכה רכבת המגיעה כמעט לכל מקום, אוטובוסים קלים מודרניים ומהירים, שאטלים משלימים וכו', הן בין הפריפריה למרכז הארץ, אולם במיוחד ממקום למקום בפריפריה, מה שייצר "וויב" גם באזורים אלה.

שלישית, וכאדריכל: לא לחשוש ולא לפחד מאדריכלות מודרנית ומעניינת ויצירתית, שילוב אדריכלות במוקדי אמנות, תרבות, וורק שופים ו"האבים", מה שאכן ייצר את ה"מיני תל אביב" שאין כיום. אדריכלות שכזו הנני שואף ליישם הן במסגרת התחדשות עירונית בשכונות הותיקות(יותר נכון לאמר "שיכונים") שנבנו לפני 50-60 שנה בערים אלה וכן, בשכונות הגדולות החדשות המתאפיינות במונוטוניות, דומות אחת לרעותה, ואינן מייצרות את ה"וויב" הדרוש,  הן בחזותן והן בפוטנציאל הדינמיקה האנושית שיכולה להתפתח בהן.

רביעית, חבל לי אישית על שמקבלי ההחלטות, במיוחד לאור הנסיון המר של הדורות הקודמים, אינם מדגישים לא רק את המספרים והנתונים, כמה דירות אנחנו הולכים לבנות במסגרת הסכמי הגג וכו', אלא גם ובעיקר את העומק(!) בתכנים הן הכלכליים והתעסוקתיים, הן החברתיים והן התרבותיים שניתן ואפשר להטמיע מחוץ למדינת תל אביב. יש כאן, ללא ספק, הרבה תרומה לאדריכלות, אולם האדריכלות לבדה לא תעשה את השינוי המקווה. רק שילוב כוחות.